מגמות חדשות בשיקום נפגעי נפש בקהילה 

מתחילת המאה העשרים חלו שינויים רבים בתחום בריאות הנפש בכלל ובתחום ההתייחסות למחלות נפש בפרט. בתחילת המאה העשרים הגדירו את מחלת הנפש באופן פסימי מאוד - מחלה המביאה בעקבותיה הידרדרות עקבית ואובדן יכולות תפקודיות וקוגניטיביות. בעקבות פיתוח תרופות חדשות המביאות לשינוי חיובי אצל האדם החולה, קמה בשנות השבעים המוקדמות תנועת "האל-מיסוד" שהחלה בארצות הברית ומאוחר יותר בארץ והביאה בעקבותיה לשחרור מאסיבי של נכי נפש, מבתי החולים פסיכיאטריים לקהילה. בעקבות כך נפתחו מסגרות חלופיות של דיור ותעסוקה לחולים אלה. פועל יוצא מהשינוי היה התפתחות מושג ההחלמה. כלומר, אין מדובר בהבראה (הכחדת המחלה) אלא בהחלמה - היכולת לחיות חיים פוריים לצד המחלה.

התפתחות המושג החלמה הגיע מצד הצרכנים ומשפחותיהם וממחקרים שנערכו בנושא. פטרישיה דיגן, פסיכולוגית מרצה המתמודדת בעצמה עם מחלת נפש, מדברת על כך שבמקביל למחלה ניתן לייצר חיים פוריים ומשמעותיים. הדבר אינו פשוט כלל ועיקר משום שאפיה של המחלה היא תחושה של אובדן כישורים, רצונות, מוטיבציה ויכולות. במקרים רבים ניתן לראות אובדן תקווה או הצטמצמותה אצל החולה ובני משפחתו, עקב פריצת המחלה.

על מנת לעזור לחולה לעבור תהליך שיקום, יש צורך בשיתוף פעולה בין המטופל, המטפל ולעיתים קרובות בני משפחה. על כל הצדדים לא לאבד תקווה אלא להיות לצד המטופל ולהניע אותו בתהליך ההחלמה.

בתהליך השיקום וההחלמה ישנו מרכיב של גמישות שבו נעזרים כאשר המטרה שהצבנו איננה אפשרית לביצוע וצריך למצוא מטרות חדשות, קטנות יותר אבל ברות ביצוע. כאשר מציבים מטרות גדולות שלא ניתן לעמוד בהן הדבר עשוי להביא לאובדן הרצון והמוטיבציה לשיקום.
על החולה, המשפחה וגם העובדים איתם לדעת כי יש לגלות גמישות, ויצירתיות בתהליך. לפעמים צריך להציב מטרות קטנות, הדרגתיות אבל ברות ביצוע. המטרה היא להראות ולהרגיש כי יש תהליך המתרחש גם אם לא עומד בציפיות בזמן אמת.

כאשר מדובר בתהליך שיקום של נכי נפש, הקשר הטיפולי (עובד סוציאלי או פסיכולוג) מורכב משני חלקים: טיפול פסיכותרפויטי שבו איש מקצוע מלווה את המטופל בקשיו הרגשיים, וטיפול וליווי בחיפוש אחר דיור, תעסוקה, פיתוח קשרים חברתיים, בדיקת הנושא התרופתי, ליווי לועדות שונות ועוד. כמו כן על הנכה להיות בטיפול ומעקב תרופתי. מדובר במסגרת טיפולית ייחודית שאיננה דומה לטיפול בקליניקה בלבד.

מחלת נפש מאופיינת, ברוב המקרים, בעליות ובמורדות. גם במצבים בהם יש נסיגה במצב הנפשי של החולה יש לשמור על האמונה ששינוי יכול להתחולל. יש לקבל את הנסיגה כמצב זמני עד אשר תחזור יציבות כלשהיא במצב הנפשי ואפשר יהיה להמשיך את תהליך ההחלמה והשיקום.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז החוק לשיקום נכי נפש בקהילה, חלה תפנית מרשימה בנושא השיקום. באמצעות "סל שיקום" קמו מסגרות שיקום שונות ומגוונות העוסקות בשיקום חברתי ותעסוקתי. כגון: דיור בקהילה, טיפולי שיניים, שרותי חונכות וסומכות, תעסוקה נתמכת ומוגנת, לימודים והשתלמויות, פרוייקטים המשלבים נפגעי נפש יחד עם אוכלוסיה עם נכויות שונות, למעשה יש מענה לרוב החולים. על מנת למצוא את המענה המתאים יש לאתר מטרות ולהציבן באופן הדרגתי אשר יאפשר למטופל שילוב אופטימלי בחיי הקהילה, לפעמים תוך כדי עצירה או נסיגה. הזכאות לאותן תוכניות היא באמצעות וועדות סל שיקום, לחולים אשר יש להם לפחות ארבעים אחוזי נכות נפשית. מתוך היכרותי רבת השנים עם תחום השיקום, נראה כי כיום ישנו מגוון רב של תוכניות שיקום המאפשר לכל אחד מהנכים נפשית לעשות שינוי ולהיטיב עם חייו וחיי משפחתו.

על מנת לאפשר תהליך שיקום, על בני משפחה של נכי נפש להתגייס לתהליך. ללא הבנת הקשיים, עידוד ותמיכה של הסביבה המשפחתית קשה יהיה למשתקם עצמו לעבור תהליך כזה. לעיתים לא מדובר רק בשיקום תעסוקתי אלא בתהליך של עצמאות ונפרדות של החולה ובני משפחתו. נראה כי שהות אינטנסיבית של בני משפחה יחד עם המשתקם יכולה להוות מקור למתחים ולהשקעת אנרגיה שאיננה תורמת לתהליך השיקום. לכן, לדעתי, על בני המשפחה לפנות לקבלת תמיכה במקביל לתהליך השיקום של בן המשפחה. הבנה עמוקה של הקשיים אותם כולם עוברים, עוזרת ליציאה מהמעגל הסגור בה נמצאים.

בנוסף, "היחסים השיקומיים" הנוצרים בין איש המקצוע לבין נכה הנפש העובר תהליך שיקום ובני משפחתו, הם מרכיב מהותי בעבודה השיקומית. היחסים השיקומיים והתקווה בתוכם, תמשיך לתפוס מקום מרכזי בתהליך ההחלמה. בלעדי התקווה, של כל הנוגעים בדבר, והאמונה ששינוי אפשרי, דבר לא ישתפר או ישתנה.

לסיום, זהו עידן בו חלות תמורות רבות בתחום השיקום. כמעט לכל אדם ניתן לבנות תוכנית שיקומית פרטנית שתאפשר השתלבות בחברה. לכן, חשוב להתחיל את תהליך השיקום לוותר על הבושה ולא להמנע מפנייה למסגרות משקמות.